"אם היית אומרת לי לפני שלוש שנים שאקים מותג מחטבים – הייתי צוחקת.
לא מהבדיחה, אלא כי פשוט לא האמנתי שמישהי כמוני יכולה להרגיש פעם אחת בטוחה בגוף שלה."
קוראים לי א', ואני מייסדת Mello.
אבל לפני ש-Mello היה מותג, הוא היה פצע פתוח. שלי.
הגוף שלי תמיד היה נושא טעון – מגיל קטן הרגשתי "יותר מדי": יותר מדיי רחבה, יותר מדיי מלאה, יותר מדיי בולטת. כן, גם כשלא היה כל-כך על מה.
הייתי ילדה טובה, תלמידה טובה, חברה טובה – אבל מול המראה הייתי האויבת הכי גדולה של עצמי.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שבכיתי בתא הלבשה בגיל 14, כי שום ג'ינס לא עלה עליי.
גם את הפעם שבבת מצווה של החברה הכי טובה שלי לבשתי 4 שכבות בגדים רק כדי להרגיש "מוסתרת".
ואיפשהו אחרי הצבא, בתוך חיפוש עצמי בלתי נגמר, גיליתי את עולם המחטבים.
בהתחלה חשבתי שזה פתטי. כאילו אני מוותרת, כאילו אני מנסה להסתיר את עצמי.
אבל כשהתנסיתי במחטב טוב – כזה שלא מרגיש כמו מחטב, שלא חונק, שלא לוהט, שלא מכאיב – פתאום הרגשתי… אחרת. חזקה יותר. בטוחה יותר. נשית.
פשוט נינוחה יותר בתוך העור שלי.
ככה נולד הרעיון של Mello.
לא להמציא מחדש מחטבים– אלא לשנות את הדעה הקדומה עליו.
להפסיק להתבייש. להפסיק ללבוש מחטב "בשקט", כאילו הוא סוד מביך.
ולהתחיל לדבר על זה – על דימוי גוף, על כאב, על קבלה, על יופי לא מושלם שהוא הכי מושלם שיש.
הדרך לא הייתה קלה.
לא היה לי כסף – רק רעיון.
היו רגעים שישבתי על הרצפה, מוקפת דוגמאות בד שלא התאימו, וחשבתי לפרוש.
ההורים שלי לא הפסיקו להטיף לי שאני "חייה בסרט" ושאני צריכה למצוא "עבודה אמיתית".
חברות שלי כבר סיימו את התארים שלהן, מצאו בני זוג והתקבלו לעבודות נחשקות.
גם היו ספקים שצחקו עליי כשאמרתי שאני רוצה מחטב שהוא גם מחטב וגם נעים ללבישה.
אבל הייתה בי אמת פנימית אחת:
אני לא היחידה שמרגישה ככה. ויש עוד אלפי נשים שמגיע להן להרגיש נוח בתוך עצמן. וזה שווה את כל העבודה הקשה שלי.
אז עבדתי. חקרתי. ניסיתי. נכשלתי. בכיתי. שוב ניסיתי.
והיום – Mello כבר מזמן לא רק שלי.
היא שייכת לכן. לכל אישה שנמאס לה להתנצל, שנמאס לה להסתיר, שנמאס לה להתפשר.
היא נולדה בשביל כל מי שרוצה להיראות כמו עצמה – פשוט בגרסה שמרגישה בטוחה יותר, שלווה יותר, שלמה יותר.
לא הקמתי את Mello כדי למכור.
הקמתי אותה כי לא רציתי יותר להרגיש לבד.
ואם היום את לובשת את אחד המחטבים שלנו, ומרימה את הראש גבוה יותר מול המראה – אז כל הדרך שלי הייתה שווה.
מכתב אישי ממני אלייך
אם קראת עד לפה – אני רוצה להגיד לך תודה.
תודה שהקשבת לי. תודה שלא שפטת. תודה שפינית רגע לחפירות שלי😂.
יכול להיות שמעולם לא נפגשנו או דיברנו, אבל תדעי שאני מרגישה אותך.
אני מרגישה אותך בכל פעם שאישה עומדת מול מראה ולא מצליחה לראות את עצמה באמת.
בכל פעם ש"לא משנה מה אני לובשת – אני עדיין מרגישה לא טוב" הופך להיות משפט יומיומי.
בכל פעם שתחושת אשמה עולה אחרי בורקס, אחרי לידה, אחרי מידה שהשתנתה.
אני מכירה את זה. את כל זה.
ואם לרגע אחד גרמתי לך להרגיש שאת לא לבד – אז בשבילי זה כל הפואנטה. עשיתי את שלי.
המון נשים אומרות לי: "למה את בכלל מתעסקת בזה? זה רק בד, זה רק מחטב."
אבל את ואני יודעות שזה אף פעם לא רק בד.
זו התחושה שמתחת לו. זו הדרך שבה את יוצאת מהבית. זו הדרך שבה את מחזיקה את עצמך.
אני לא מושלמת. גם אני עדיין לומדת לאהוב את עצמי בכל פינה, כל סימן, כל צלקת.
אבל אם יש משהו אחד שהייתי רוצה שתזכרי – זה שאת כבר יפה. את כבר ראויה.
המחטב לא משנה אותך – הוא רק עוזר לך להיזכר כמה את כבר שווה.
ואם תבחרי ללכת איתי בדרך הזו – אני פה.
אבל גם אם לא – תודה שהיית רגע איתי.
זה כבר הספיק בשביל לגרום לי לחייך.
שלך,
א'
מייסדת Mello